לא על העולל לבדו... 

לא על העולל לבדו..

שני בנים גידלתי ורוממתי, הם עדיין קטינים וחולקים איתי את אותה קורת גג.
את השנה הראשונה של כל אחד מהם בחרתי להעביר איתם ביחד,
לא לעבוד ,
ולהקדיש את כל שפע הזמן הפנוי עבורם.
בבית.
רק אני והעולל..

שתי אפשרויות מתפלגות בקריאת הקטע הנ"ל-
מי שקוראת וליווי מוסיקאלי אופטימי מסרט של וולט דיסני צוהל בראשה
ומי שנגינת הכינורות בסרט אימה,נאמר "פסיכו" של היצ'קוק נשמעת באוזניה..

יש אנשים, רק תן להם להיות בבית,סטייל אריק איינשטיין -
כמו חברתי הטובה הדס שגידלה ומגדלת 4 בנות לתפארת,ביג מאמא,
לא יודעת שובע ונחת מהמקצוע המספק והתובעני הזה,7 ימים בשבוע,24 שעות ביממה.

אני בנו אותי קצת אחרת..
יש לי שני הורים אוהבי חיק הטבע. כשהייתי ילדה,כל שבת - טיול,פיקניק,מפגש עם חברים.
כבר אז סיפרו עלי שבאופן קבוע,בעודי עולה במדרגות חזרה מהפיקניק הנוכחי,עם היד על הידית של הדלת,אני תוהה בקול רם - "לאן הולכים עכשיו??"..

כל דקה של ישיבה בבית שווה בעיניי לחוסר ניצול משווע של הזמן.
יש הקוראים לזה קוצים בתחת.

איך זה בדיוק מסתדר עם ההחלטה הנחושה שלקחתי לשבת בבית - ש נ ה עם הילד בבית?

שאלה מופלאה..

כשבני הבכור רק נולד חשתי אחריות עצומה והתגייסתי למעמד האמא טרייה,
המחויבת בטוטאליות כי הרי לא הבאתי ילד לעולם כדי שמישהו אחר יגדל לי אותו,
הוא הכי צריך אותי בשלב זה של חייו,נכון? ברור .

12 חודשים,
מקיץ אל קיץ,
שלוש מאות שישים וחמישה ימים.

בפועל אם אדלג כאן על "מחוויותיה של אמא חדשה" (נושא למאמר נפרד..)
ישנם שני משפטים שעולים במוחי שיוכלו להבהיר ולסכם את התקופה הזו עבורי -

אם היו עורכים ניתוח ומשאילים את המוח שלי באותה השנה לציפור -
סביר להניח שהיא הייתה עפה אחורה..

ודבר נוסף - אני טוענת שעד היום יש באחד מקירות הבית גומחה על שמי ..

אם את שייכת למחנה חברתי הדס- אין כל בעיה, הכל שלם,ברור עם עצמו ומסונכרן.
הקושי מתחיל כשיש פער בין התפקיד החדש והרצון "להיות שם ב 100אחוז לבין הטמפרמנט האישי שלא בנוי להיות בין הכתלים הרבה זמן.
אני חוויתי דעיכת אנרגיות (ולא רק בגלל כמות שעות השינה שהופחתה בצורה משמעותית) וחשתי צורך עז לספק את עצמי ולממש את עצמי בעוד אופנים.

לקח לי הרבה זמן לאבחן מה עובר עלי וגם להודות בקול רם בכמה מיתוסים שבמפגשם עם המציאות שלי גיליתי אמיתות אחרות -

המיתוס- להיות אמא אומר להקריב את עצמך - הילד במקום הראשון.
וזה אומר שגם כשאני עייפה ,לא מרגישה טוב וכו', אין לי תחליף ויותר מזה זה התפקיד שבחרתי לשאת בו בעול, התחייבתי ועכשיו צריך לפרוע את השטר ולהיות שם בשביל הילד.
מקצה השיפורים הראשון היה כשהבנתי שאמא עייפה = אמא עצבנית ולא מתפקדת = לקחת בייביסיטר שתטייל עם העולל ושאני אלך לישון...

המיתוס- אמהות היא שיא פסגת המימוש העצמי.
וואלה - זה אכן אחד השיאים המרגשים והממלאים ביותר אבל
(וכאן מגיע רעם התופים)- יש עוד הרים לטפס עליהם תוך כדי אמהות טרייה - וזה בסדר,את עדיין אמא נפלאה ואוהבת.

המיתוס - לתת מאה אחוזים מעצמך אומר להקדיש את כל כולך למטרה אחת ויחידה- גידול הילד.
עם הילד השני מקצה השיפורים היה לימודים אינטנסיביים שנייה לפני הלידה,במהלכה (קלסר הלימודים היה נוכח בחדר הלידה) ובשנה שלאחר מכן.
הצלחתי לגבור על המתמטיקה ולהעניק 100 אחוז לבני,100 אחוז לי ו100 אחוז ללימודים.


אז מה אני רוצה לאמר..

שינויים הם דבר מבורך ולא פשוט כאחד.
כשמתהפכים לנו החיים בבת אחת ונוסף עוד יצורון למשפחה הדילמות עולות וגוברות.
כן,אפשר ואפילו רצוי למצוא כל הורה את עולמו בנוסף לזהותו החדשה.
אפשרי לצאת מהפלונטר בשלום והכי חשוב לשים לב שהתכווננות היא ליצור שלמות מול עצמי ומול התינוק.

בהצלחה!